מדריך למיפוי צומח בישראל - מהדורה מעודכנת ומאוחדת לצומח הים-תיכוני ולצומח המדברי

מיפוי צומח מהווה חלק חשוב מהתיאור הפיזי של הארץ. בעבר הדבר נעשה בעיקר כחלק ממחקר אקדמי בסיסי, המקדם הבנה של תהליכים ותיאור של שטחים טבעיים ושטחי יער נטוע; ובשימושם של קרטוגרפים וגיאוגרפים. בעשורים האחרונים הפך המיפוי ל"כלי עבודה" חשוב בניהול שטחים, בתכנון, בשימור מינים ובתי גידול, ובממשק. צרכי הפיתוח הגדלים מחד גיסא, וההבנה הגדלה והולכת של הצורך להכיר את המצאי בשטח מאידך גיסא, הביאו לשימוש גדל והולך במיפוי צומח.

עד צאת המהדורה הראשונה של מדריך למיפוי צומח בישראל (סבר ועמיתיה 2014), מיפוי הצומח בארץ בוצע בשיטות שונות ולא אחידות; בהתאם למדיניות, למסורת, לידע ולצרכים של הגופים הממפים. בעולם, בעיקר באירופה ובצפון אמריקה, נעשים לעומת זאת, החל משנות ה- '60 של המאה העשרים, מאמצים רבים לסטנדרטיזציה של שיטות המיפוי, כדי לאפשר מעבר חופשי של ידע בין כל הגופים הממפים והמשתמשים, מחקר חף מהנחות מקדמיות, המאפשר כיסוי אמין ורציף של השטח, וחסכון במשאבים. האיחוד האירופי מקדם פיתוח של שיטה אחידה לכל מדינות האיחוד, ולמדינות נלוות דוגמת ישראל.

בעבר נעשה המיפוי אך ורק מהקרקע, תוך מעבר בשטח הנתון, והסתמך בעיקר על מיומנויות אישיות של הממפים. הדבר הפחית מאמינות המיפוי בשל מגבלות נגישות, מיומנות אישית של הסוקרים וסובייקטיביות של הממפה. כלים מודרניים דוגמת חישה מרחוק, מכשירי GPS  אורדינציה ממוחשבת ומערכות ממ"ג  (GIS) –  מאפשרים כיסוי של שטחים נרחבים, מיפוי של שטחים לא נגישים, מבט-על אחיד (לעומת המבט הסובייקטיבי מהקרקע), איכון מיקום מדויק, עיבוד נתונים מהיר וסטנדרטי, וייצור מפות בכלים אחידים ובעלי יכולות מיפוי גבוהות. האחדה של שיטות המיפוי היא שלב נוסף הדרוש על מנת לייצר תוצר מיפוי אובייקטיבי ואמין.

הגופים העיקריים העוסקים במיפוי צומח בארץ הצטרפו לקראת צאת המדריך הראשון למהלך ההאחדה, תוך שימוש בכלי מיפוי מודרניים ואובייקטיביים. פרוטוקול מיפוי הצומח המוצע נועד ליצור מערך הגדרות ושיטות ארגון מידע מוסכמות ואחידות, שיאפשרו איחוד מיפויים בארגונים שונים בישראל. ליצירת ה"מדריך" חברו קק"ל, רט"ג, המארג, רמת הנדיב ומכון דש"א (בליווי המשרד להגנת הסביבה). את פרוטוקול המיפוי הראשוני גיבשו וכתבו ד"ר נאוה סבר (אקולוגית וסוקרת), הגר לשנר (בוטנאית) ואורי רמון (סוקר וממפה). צוות המומחים הרב-ארגוני קיים מספר דיונים וסדנאות משותפות וליווה את הכנת המדריך מקרוב. המדריך הוצג לאנשי אקדמיה ולאנשי מקצוע נוספים, מהם התקבלו המלצות לשיפורים ולתיקונים. הגישה המוצגת במדריך זה התקבלה בעיקרה על ידי הגופים המרכזיים העוסקים במיפוי הצומח בישראל.

לאחר יותר מ- 4 שנות שימוש אינטנסיבי במדריך המיפוי בעבודה השוטפת של מכון דש"א, גובש צוות מהמכון לצורך עדכון המדריך הקיים (החלק הים-תיכוני). כמו כן, הצוות עסק בהשלמת החלק המדברי של המדריך – לאזורים בהם כמות המשקעים השנתית נמוכה מ- 250-200 מ"מ.

המדריך מכיל שני חלקים מאוחדים ומשלימים:

חלק אחד העוסק בצומח של חבל האקלים הים-תיכוני ואזור המעבר – אזורים המתאפיינים בכיסוי צומח רציף ברובו, לפחות בחלק מעונות השנה: השטחים בהם ממוצע המשקעים השנתי גבוה מ- 250-200 מ"מ, מצפון לקו ערד – באר-שבע – רפיח, למעט מדבר יהודה. חלק זה בלבד נכלל במהדורה הראשונה של המדריך ובמהדורה זאת מובא עדכון של השיטה.

חלק נוסף המתייחס למיפוי צומח מדברי וערבתי יובשני – האזורים המדבריים של ישראל, בהם כיסוי הצומח נמוך בהרבה (הן המעוצה והן העשבוני) ולרוב אינו רציף: שטחים בהם ממוצע המשקעים השנתי נמוך מ-250-200 מ"מ – מדבר יהודה, הנגב והערבה. חלק זה מובא במהדורה זו לראשונה, במסגרתה בוצע איחוד של שני החלקים למדריך שלם הכולל בתוכו את כל אזורי הצומח של ישראל.